נאום הקו האדום
מאת אורלי רביד
איך מעבירים מסר עוצמתי שישאיר את רישומו לאורך
זמן? ראש הממשלה ויועציו חשבו וחשבו ולבסוף החליטו על שילוב של תמונה ויזואלית,
קצת הומוריסטית, שתעביר את מסר בשפה לה מורגלת התרבות האמריקאית, היא השפה החזותית
.
מיד עם סיום הנאום פרצה סערה תקשורתית, עם דעות לכאן
ולכאן, וחילוקי דעות לגבי השאלה - האם
המטרה של הנאום הושגה.
אותי לקח הויכוח הזה למחשבות קצת אחרות. נראה היה
שהוויכוח העירני בתקשורת על מידת "הרצינות" של תמונת הקומיקס אותה חשף
ראש הממשלה ביבי נתניהו "בנאום
הקו האדום" באו"ם הוא שחזור, ואולי גלגול חדש, של ויכוח היסטורי על מה נחשב לתרבותי
ומכובד יותר - המילה המדוברת או התמונה החזותית. מאבק זה חדר לרגע, אל מוסד האו"ם, דרך הדיון הציבורי שעסק בשאלה - האם
ראוי לערבב ציור קומיקס של אמנות פופולארית ויש האומרים גם אמנות נמוכה, בשיאו של
נאום פוליטי המועבר בסגנון דיבור גבוהה ובמעמד רשמי וטקסי?!
מה שבטוח, אני לא הייתי מופתעת מכך שתמונת הקומיקס
של נתניהו עלתה לכותרות ויצרה דיון ציבורי ער, שכן אמנות הקומיקס נשענת על מסורת בת 200 שנה ויותר של ביקורת חברתית
נוקבת.
לפני שאני
מתייחסת לביקורת החברתית הטמונה בתמונת הקומיקס ב"נאום הקו האדום",
הייתי רוצה להקדיש כמה מילים לכוחה הרטורי של תמונת קומיקס כאמנות ייחודית המשלבת
בין הממד המילולי לממד החזותי. שילוב זה לא היה מקובל בתרבות המערב עד לתחילת המאה
ה-19. עד אז היתה נהוגה הפרדה ברורה בין הספרות והציור, מלבד הקשר לא מחמיא של
תעמולה פוליטית או למטרות מסחר. מצב זה השתנה בתחילת המאה ה-19, עם הופעת הצילום,
והתפתחות תנועת האוונגרד. בעקבותיהם, חל מעבר לתרבות תמונתית, "שבמהלכה
ייצוגים חזותיים תופסים מקום מרכזי יותר בשיח הציבורי מאשר ייצוגים מילוליים
מסורתיים " (הולצמן, 1997, בתוך כהן, 2003).
בן ברוך בליך
(2005) מודה כי למרות שאמנות הקומיקס נולדה כבר בראשית המאה ה-19, וצמחה לצד 'המהפך
התמוני' של תרבות המערב, עד לאחרונה, התייחסו אליה חוקרי האמנות כסוגה נמוכה
ושולית בסצנה האמנותית האוונגרדיסטית. וכך, אמנות זו צמחה לה בשקט, בשולי היצירה
המרכזית, כתרבות עממית בעלת אופי חתרני וסגנון ביטוי ייחודי. ולצד גיבורי הקומיקס הידועים כמו
סופר-מן ודומיו, שהם גם תוצרים של תעשיית הסרטים האמריקאית, נכתבו גם ספרי קומיקס
המסבירים תיאוריות בפילוסופיה וביקורת
פוליטית. נכתבו יומנים המתעדים את חוויות השואה, ספרי
דת
והיסטוריה
ועוד. כיום, התמונה המלווה בטקסט היא מובנת מאליה וקשה לתאר מצב בו ספר ילדים יצא
ללא איורים, כתבה בעיתון תהיה משוללת תמונות, או שספרות תכתב ללא דימויים חזותיים
העולים מן המסרים.
בליך מציין שרק באמצע המאה ה-20 יוצרים וחוקרים
הבינו את כוחה הרטורי של אמנות הקומיקס כשפה חדשה ורבת השפעה. הנה כמה יתרונות
עליהם מצביעים החוקרים:
1. מסר ברור ופשוט
הנקלט במהירות על ידי הצופה. – כוחה של תמונת
הקומיקס בפניה הישירה למערכת החושית של הצופה, ביצירת אפקט מידי המתבסס על היכרות
קודמת של הצופים עם תמונות הקומיקס ובאופן הטיפול החתרני והביקורתי של היוצרים
בנושאיה (איילת כהן, 2003)
2. דיבור בו -זמני בשתי
שפות - לדעת בליך (2005)
השפה המילולית והשפה החזותית הן שפות שונות ואף מנוגדות ועל הצופה מוטלת המשימה של
הרכבת מסר אחיד והגיוני על ידי הפקת משמעות בין ניגודים הבאים:
-
בין תמונה לבין דימוי המתואר בטקסט כתוב
-
בין להגיד לבין להראות
-
בין היחיד המדבר לבין האחר הנראה
-
בין מילים הנשמעות מצוטטות וכתובות לבין עצמים ופעולות הנראים, משורטטים ומתוארים.
3.
קונבנציות מוכרות אותן הצופה מפרש בצורה אוטומאטית – כוחה
של אמנות הקומיקס טמון בהנאה מן המוכרות של ז'אנר זה בעולם כולו. הצופים מכירים את
מהלך העלילה החוזרת שוב ושוב בכל פרק חדש, הם מכירים את הדמויות, את אופיין ואת
מהלך פעולתן הצפוי מראש, את מקום ההתרחשות, האביזרים הנלווים ואת ההומור האופייני
לכל סדרה. המוכרות אינה פוגמת בחוויה – להיפך – היא הופכת אותנו לקהל חכם הצופה את
הבאות. וכך, אם אנו מראים דמות אחת, או אביזר מוכר כמו הפצצה של לוני טונס, הצופה
כבר יכול להשלים לבד את מהלך ההתרחשות הצפויה עכשיו.
לדעת כהן (2003) הקומיקס, כאמנות המייצרת משמעות
מתוך גישור בין ניגודים, מצמיח ביקורת תרבות אותנטית שכן "כך נוצרות יחידות
מבע המשקפות את דפוסי ההתבוננות העצמית בחברה בה שולט הדימוי החזותי".
אין ספק שתרבות הקומיקס מושרשת היטב בתרבות
האמריקאית, שהיא מהווה בסיס למאגר דימויים משותף המוכר לכול של דמויות, חפצים,
תבניות עלילה חוזרות, והשקפת עולם קבועה ומוכרת המחזקת
את הערכים בבסיסה של החברה האמריקאית. וכך, ניתן לומר שההחלטה
להשתמש באיור קומיקס מקורה במחשבה שתמונה ויזואלית, קצת
הומוריסטית, המשתמשת במילון דימויים מוכר, תעביר את המסר בצורה מידית ובהירה יותר
מאשר פעולת הדיבור בלבד. מצוידים בתובנות אלה בואו
נבחן את האפקט הרטורי של תמונת הקומיקס בנאום
נתניהו באו"ם.
הקריקטורה אותה מראה נתניהו במהלך
"נאום הקו האדום" נהנית משלושת המאפיינים הרטוריים של אמנות זאת: מסר
ברור ופשוט – תהליך ייצור הפצצה בעיצומו; דיבור בו-זמני בשתי שפות- שכן לצד
איור הפצצה כיתוב בגוף התמונה עם טקסט של מספרים ואחוזים המורים על השלבים השונים
בייצור פצצת אטום. נתניהו אינו מסתפק באיור המאיר את תהלך הפקת פצצה אטומית,
ומצייר על האיור קו אדום שחצייתו תאותת לאומות העולם שהגיע העת לפעול למען סילוק
האיום האיראני. קונבנציות מוכרות המפעילות את צופה באופן אוטומטי - נתניהו
בוחר להעלות איור של פצצה מוכרת היטב בעולם כולו כשייכת לסדרת הסרטים המצוירים "לוני טונס" מבית היוצר
של האחים וורנרס. כידוע, עלילת "לוני
טונס" נסבה סביב צייד הרוצה לצוד את הארנב, מוציא פצצה, מדליק את הפתיל ואז
חל מהפך בעלילה, והפצצה מופנית על ידי הארנב נגדו ומתפוצצת בפניו של הצייד ואילו הטרף
בורח בצחוק גדול ומתוך הנאה מסבלו של הצייד הרותח מכעס ומיד נערך לתעלול הבא. ברגע
שהצופה מזהה את מקור התמונה גם תבנית העלילה עולה לדיון סמוי באנלוגיה לאיום
הגרעיני מצד איראן.
ניתן לומר אם כן שבעזרת הקריקטורה של הפצצה,
נתניהו פותח דיון ביקורתי כלפי מדיניות ארה"ב גם בערוץ החזותי, ומכוון
לקונבנציה המוכרת לכל של תבנית עלילה של
"לוני טונס" שבסופה מתפוצצת הפצצה בידי הצייד. באנלוגיה לאיום
האיראני, מתעוררת השאלה איפה תתפוצץ הפצצה - בידיו של נתניהו, בידי האיראנים או אולי
בידיה של ארה"ב.
התקשורת העולמית נרתמה כולה על מנת להעניק
לאנלוגיה משמעות:
-
התומכים ציינו שבמבחן התוצאה המסר ייזכר לאורך זמן
בתודעה הציבורית
-
המבקרים
טענו שנושא רציני הפך לבדיחה ותהו אם המסר עבר
-
האיראנים גיחכו כי ישראל כבר עברה את הקו האדום
ובידה פצצה מתקתקת.
כך או כך, התשובה הרבה פחות חשובה מהסיטואציה
שנוצרה בתקשורת העולמית, בה כל צד העניק את הפרשנות שלו: מי עבר את הקו האדום ולמי
התפוצצה הפצצה בפנים.
לסיכום,
ניתן לומר שסוד כוחה של אמנות הקומיקס במוכרות חוצת הגבולות בקרב ילדים ומבוגרים
כאחד. דמויות הקומיקס הפכו, עם השנים, לחלק מן המאגר התרבותי המשותף לרבים מאיתנו.
לכן, אפשר לומר די בבטחה, שלבחירה של נתניהו בתמונת קומיקס מוכרת, היה פוטנציאל
צפוי מראש לעורר תגובות רבות – כפי שאכן קרה. אפשר לומר גם , שעצם פעולת הבחירה של
נתניהו בתמונה מוכרת היטב, של פצצה ידידותית ולא מזיקה, אשר בסרטים משאירה רק קצת
פיח שחור על הפנים, מזכירה לנו - שבחיים,
בשונה מסרט מצויר, לא תמיד יש סוף טוב - וכך למעשה הפך את האיום האירני לשיחת
הכלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה